יוצרות 7
יוצרות 7
העברת מסרים בינינו לבין הזולת הינה יותר משימוש במילה זו או אחרת אך למילים בכל זאת תפקיד מהותי.
קימות שפות שונות של קשר, אומנות ומוזיקה מהוות אפשרות לתקשורת בלתי מילולית אך גם העיסוק בהן מערב לא פעם מילים
תקשורת מוסיקלית בגיל הרך
מאת ד"ר מיכל חפר, חוקרת ומרצה לחינוך מוסיקלי בגיל הרך. ראשת החוג לחינוך מוסיקלי באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים . פיתחה את תוכנית קטן-טון למוסיקה בגיל הרך על פי גישת גורדון וחיברה ספר ההדרכה ותקליטורים לגיל הרך. תוכנית הלימודים הנלמדת בקורסים ובסדנאות, מאפשרת למשתתפים לרכוש כלים בסיסיים בהוראת המוסיקה במסגרות השונות כגון: גן הילדים, משפחתונים, מעונות יום, חוגי מוסיקה וקבוצות הורים וילדים.
מהי תקשורת מוסיקלית ? מאיזה גיל רצוי לקחת חלק בפעילות מוסיקלית ? מהי תרומתה של תקשורת מוסיקלית בין ההורה לפעוט ? מהו הרפרטואר המוסיקלי המומלץ לחוויה מוסיקלית בגיל הרך?
שאלות אלה ועוד, עולות כאשר אנו מעוניינים לחשוף את ילדנו לעולם המוסיקה בגיל הצעיר.
כמורה למוסיקה ומרצה לחינוך מוסיקלי באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, אשר הנחתה שנים רבות קבוצות הורים ופעוטות במוסיקה, אנסה לענות על שאלות אלה.
תקשורת מוסיקלית מהווה פאן התקשרות נוסף בין ההורה לילדו. תקשורת זו כוללת שירה, האזנה למוסיקה, רקוד משותף, נגינה משותפת או משחק מוסיקלי. תרומתה של התקשורת המוסיקלית בגיל הינקות רבה. לא מעט חוקרים מתחומים שונים מאמינים שהתקופות הראשונות בחייו של תינוק הן קריטיות ללמידה. קשרים ופעילות סינפטית במוח היא למעשה העדות להיווצרות למידה כלשהי. חשיפה מוסיקלית משפיעה על ההתפתחות הרגשית, החברתית והקוגניטיבית של הפעוט.
הנחת היסוד היא שכל אדם נולד עם היכולת ללמוד מוסיקה, כפי שלכולנו יכולת ללמוד את שפת אמנו. "יכולת זו בשיאה ביום היוולדנו " (א. גורדון). אנו ערים לכך שככל שגילו של אדם צעיר יותר, רכישת שפתו תעשה ביתר קלות, לכן חוקרים רבים רואים את תקופת הינקות כגיל קריטי המהווה בסיס שמיעתי משמעותי ומתמשך בחייו של אדם. על כן מומלץ לחשוף את התינוק למוסיקה כבר ביום היוולדו.
המלחין זולטן קודאי טען שרצוי להתחיל לחשוף את האדם למוסיקה "תשעה חודשים טרם לידתו", אמירה שמצביעה על האפשרות להאזין למוסיקה ברחם האם.
אכן מערכת השמע בשלה כבר בחודש השישי להריון. אם כך, גם בעת ההיריון מומלץ להשמיע לעובר מוסיקה. למעשה הוא נחשף אליה באופן טבעי בחיי היומיום, כאשר האם מאזינה בעצמה למוסיקה או באמצעות שירתה.
אחת השיטות המרכזיות כיום בחינוך המוסיקלי לפעוטות הינה שיטת גורדון אשר החלה להתפתח בשנות ה 80. גורדון מדגיש את חשיבות התקשורת המוסיקלית בין ההורה לפעוט. הוא מציע להורים לטפח דיאלוג מוסיקלי באמצעות שירת תבניות קצב וצלילים. למעשה ההורה/מורה שר לפעוט תבניות צלילים ולאחר מכן, הפעוט משיב בקולו לשירת תבניות אלה. בשיטה זו תפקיד ההורה להדהד את קולות התינוקות על מנת שתיוצר שיחה מוסיקלית מכוונת המפתחת את השמיעה מוסיקלית של הפעוט.
חוגי המוסיקה לפעוטות מאפשרים להורה אינטראקציה מוסיקלית עם מבוגר אשר שר לפעוט, רוקד ומאזין יחד עם הפעוט למוסיקה. מפגשים מוסיקליים – חברתיים אלה מייצרים חווית למידה המשפיעה על התפתחותו הבין אישית, תורמת לביטחונו העצמי, להתפתחות המוח, לפיתוח השפה, לקריאה ולכתיבה, ליכולת התנועתית, לוויסות החושי, ללוגיקה, לקואורדינציה ולהבנה המרחבית. מסתבר שנגינה מועילה אף יותר מהאזנה בלבד. ניתן לדמות נגינה למעין "חדר כושר" למוח. בזמן נגינה אנו מפעילים בו- זמנית מספר רב של אזורים במוח, ויזואלית, תנועתית, ושמיעתית. לכן מומלץ לקחת חלק בחוגי מוסיקה המותאמים לפעוטות עם מדריך/מורה למוסיקה המוסמך לכך, בנוסף לפעילות מוסיקלית המתקיימת במשפחה.
ההאזנה משותפת (הורה ותינוק) למוסיקה מסגנונות שונים תוך כדי רקוד או משחק מעשירה את עולמו המוסיקלי של הפעוט ומטפחת את הקשר הדיאדי. חשוב לציין שהיצירות המושמעות תהיינה יצירות שאהובות על האם/אב מאחר וכאשר הם מאזינים ליצירות אלה, הן מעוררות תחושות טובות משפיעות באופן חיובי על התינוק. כמו כן, יצירת קשר עין בזמן החוויה מוסיקלית מייצרת "הכלה" ומעין חיבוק חם ואוהב כסביבה תומכת לצמיחתו התקינה.
קישורים
אתר חוגי האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים
האתר של ד"ר מיכל חפר
שירים לפעוטות
איך להגיב לעבודות ילדים
מאת : נועה שי
אמנות היא תקשורת לא מילולית. אנחנו יכולים להסתכל על עבודה בת מאות שנים ולהרגיש שהיא אומרת לנו משהו, שיש לה משמעות עבורנו. ליצירת אמנות (מכל סוג, לאו דוקא אמנות פלסטית) יכולות להיות מספר פרשנויות שונות, כאשר לפעמים הן משתנות או מתגלות לנו רק לאחר זמן. הרבה פעמים המתבונן רואה ביצירה דברים שרלוונטיים אליו, כאלה שהיוצר בכלל לא חשב או התכוון אליהם. לכן אני נזהרת מהכללות וממתן פירוש לעבודות ילדים אלא אם כן יש הכשרה מקיפה בתחום (כמו למטפל/ת באמנות).
לאור זאת בחרתי להתמקד בתקשורת שלנו כהורים או מנחים מול הילד – כיצד אנו מגיבים ליצירה שלו באופן שיעזור לו. אני יוצאת מתוך הנחה שלמבוגר תפקיד חשוב בתהליכי התפתחות והוא משמש מראה והדהוד לילד ומעודד אותו להתנסויות. אציג מספר גישות שאפשר לנסות וגם לשלב בינהן.
כאשר הילד מביא לנו משהו שיצר לא תמיד אנחנו יודעים מה לומר. המילים מקסים, יפה שכל כך שגורות על ידינו למעשה לא נותנות מענה ראוי. לילד ששומע אותן לא ברור מה בדיוק עשה על מנת לזכות בהן ואיך לקחת את הצעד הבא. אם נאמרות שוב ושוב ללא תוכן קונקרטי הן עלולות להפוך במשך הזמן לריקות וחסרות משמעות עבורו. בנוסף במקרים שיש יותר מילד יחיד ואומרים לאחד יופי -יכול השני להרגיש שהוא לא-יופי. כלומר, יצופו תחושות השוואה קנאה צפות. קינאה בתשומת הלב . מצב כזה מקפיץ את הילד שלא קיבל והוא עלול להיכנס למצב בו יתאים את עצמו למי שחילק את ה"יופי" על חשבון האוטנטיות שלו.
אז מה כן עושים? אני אנסה לתת הסברים פשוטים ולשלב בין כמה גישות.
מאור פנים – מושג של חוה בת חיים. משמעותו הבסיסית היא להסתכל בתשומת לב, לשמוח ולקבל באהבה. הילד צריך שיראו ויאהבו אותו. לכן כשהוא מביא יצירה כדאי לעצור קצת ולהסתכל בתשומת לב ללא מילים, עם ״מאור פנים״ ריכוז וקבלה. לבחון מקרוב ואז מרחוק, ואז לשאול האם הציור מבקש משהו נוסף. הרבה פעמים אם נשהה ביחד ללא מילים בהתבוננות הילד יצליח לבדו לחשוב ולהחליט על הצעד הבא .
אפשרות מילולית יותר שמציעות נונה אורבך ומלכה האס היא הפנומנולוגיה, תיאור תופעות – כנקודת מוצא. להסתכל ולשאול מה אנחנו רואים? לתאר את הצורות, צבעים , תהליך העבודה. כך לומדים ביחד את השפה הפמנולוגית של כתמים, קוים, צורות, קומפוזיצה, צבעים…
לדוגמה : השתמשת בקווים קצרים, עבדת עם משיכות מכחול ארוכות, נראה שנהנית מהצבע הכחול ומחריטה, אתה אוהב ללחוץ על הגיר כשאתה עובד…
עוד גישה שאני נוקטת בה היא לדובב בעדינות ולשאול את הילד האם יש משהו שהוא רוצה לומר על הציור (לא לשאול מה ציירת/עשית כי לא תמיד יש נושא קונקרטי). זה פותח צוהר להבין יותר טוב במה עוסקת היצירה כך שנוכל להגיב אליה באופן רלוונטי (לפעמים הסיפור שבראש שלו הרבה יותר חשוב עבורו מאשר האמצעים האמנותיים), ובנוסף נותן לו במה להתבטא, והופך את השיח לדיאלוגי.
באופן הזה לכל ילד יש מקום אישי, יש הכרה בעשייה האישית שלו וגם מתעשר מגוון הביטויים הויזואלי שלו בשפה. כשעובדים בקבוצה התייחסות עקבית כזו מלמדת ומדגימה לכולם, שכל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו מקום, והוא גם חלק מקבוצה. חוויה חוזרת כזו גם מחדדת את הרגישות למי שיוצר אחרת ממני. כלומר, זהו כלי שמעלה את הרגישות והאמפתיה והיחס לזולת. משהו שכל כך חשוב ונחוץ אצלנו…
המלצות:
– הספר ״אמא תראי איך אני מציירת מאת מלכה האס וצילה גביש
– הרצאות מוקלטות של אנאבלה שקד בשיטת אדלר. היא מדברת רבות על ההבדל בין שבח לעידוד.
* התוכן מבוסס על פוסטים ודיונים בקבוצות הפייסבוק ״אמנות בבית באופן טבעי וחפשי״ ו- ״ביקורי סטודיו״
הצעה לפעילות באמנות בזוג:
מקפלים 2 דפים לחצי ופותחים .
כל משתתף מקבל דף ומצייר על חצי ממנו.
מחליפים את הדפים וכל אחד משלים את החצי החסר בציור של חברו.
מסתכלים ביחד על שני הציורים
שלב נוסף להרחבה : מתייעצים איך להמשיך ולהשלים את הציורים ועושים זאת ביחד תוך שיתוף פעולה.
יש כאן התנסות בתקשורת מילולית ולא מילולית – בשלב השני של התרגיל כל משתתף מגיב ללא מילים לחברו- הוא לומד ומתאים את ההמשך של הציור לשפה האמנותית של האחר מבחינת צבעוניות, צורות, הנחת קו… בשלב האחרון גם משוחחים במילים ומנסים למצוא ביחד פתרונות.
הצעה לפעילות מוזיקלית דיאלוגית של הורה וילד "שיחה מוזיקלית":
ביחרו כלי נגינה שקיים בבית (הכי מומלץ יהיה מטלופון אך לצורך העניין זה יכול להיות גם כף וסיר)
הזמינו את הילד לשוחח שיחה במוזיקה ובקשו ממנו לנגן משפט. בבואכם לענות נסו תחילה להדהד לו את מה שניגן (מבחינת העוצמה, המהירות והאנרגיה) ואז לצרף משהו משלכם וכן הלאה. החליטו מתי לנגן סוף משותף.
הצעה לריקוד משותף הורה ופעוט עם השיר קרוסלה מאת ד"ר מיכל חפר:
בחלק הראשון סובו עם הילד בהתאם למנגינה (בהתאם לגיל- על הידיים או עם נתינת ידיים)
"קרוסלה מסתובבת …"
בחלק השני הרימו הורידו את התינוק למעלה ולמטה (גדולים יותר ירימו ידיים ויעמדו על קצות האצבעות ואחר כך ייתכופפו ויגעו עם הידיים ברצפה)
" היא עולה ועולה…"
בחלק האחרון ,הסוגר את השיר, ישנה האצה – סובו עם הילד לפי הקצב ועיצרו במילה "ודי".
פתאום נשבה הרוח
המלצת ספרות מאת שרית פלד
"היה היה בסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים,
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד-עמדו שלושה בתים
עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתמה.
ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני,
בצד השני של הבוסתן."
כך מתחיל סיפור לילדים קסום ונפלא, "פתאום נשבה הרוח" של גלית ראב"ד , איורים : מאיה שלייפר.
ובספרות כמו בחיים, ההקדמה היא מאוד חשובה. פרטי הבסיס. הקרקע. האדמה. השורש. האדם והמקום. הטבע. לכל אחד מהפרטים יהיה תפקיד משמעותי בעלילה. כמו כן, פעולת הרוח הנושבת בין השורות תשפיע על מצב הרוח.
אפשר לשער/לנחש/לדמיין מה יתרחש במהלך הסיפור, בעקבות ההקדמה הזו. אך מדוע להמתין להתרחשות המדומינת? כדאי לקרוא.
הסופרת, גלית ראב"ד מעירה את שלושת גיבוריה האנושיים הספרותיים מתרדמת הבדידות על מנת ליצור שוב תקשורת מבוססת אמון וחברות. היא מעירה גם שועל אחד קטן. בין דפי הספר. רוח סתיו תשקשק את ענפי העצים אשר מתחתם גורי האדם יושבים – עץ חרוב, עץ זית ועץ רימון. כל עץ יניב לא רק פרי הנופל על ראשם של הילדים, אלא גם, יתפקד בהמשך העלילה כמניע להתחבר יחד שוב, לאחר כעס ורוגז בין השלושה. הרוח בכוחה, תניע את גלגלי החיים.
את השלל שצברו שלושת הילדים – חרוב, זית ורימון, סוחבים הם אל ברכה עתיקה בלב הבוסתן. אלה ימי הסתיו והבריכה מתמלאת בגשמים הראשונים של העונה. הברכה הקדומה היא טריטוריה משותפת לאדם ולחי וגם גור השועלים מוצא עצמו קרוב קרוב למקור מים.
עיניהם של הילדים פוגשות בעיניו של השועל, והמפגש המסתורי והמרגש הזה, יוכיח להם בהמשך כי קורה דבר מדהים המסמן חיים ושיתוף פעולה.
"הוא בטח צמא, לחשה תמרי לבסוף.
הוא נראה רעב, ענתה חרש מעין.
הוא קצת צולע, חשב עדן בלבו."
חבורת ילדים משחקת באביזרי הטבע. חרוב משול לחרב, זית ממנו ייעשה שמן זית לסלט ורימון שישמש כתר זהב. ובמקביל שועל אחד המשקף לילדים את חוקי הטבע.
והטבע הו הטבע, הוא המפלט לשותפות, הגשמה, נתינה ויצירתיות.
שלושת הילדים מעניקים לגור השועלים, את השלל שצברו. השועל נהנה ממנחות הטבע והילדים שבים הביתה לעת ערב שלובי ידיים ושמחים.
אפשר לומר דברים יפים רבים בשבחו של הספר, על הטקסט הפיוטי והמחורז, על הפיוטיות של החברות בין השלושה, על הרוח הנושבת המביאה עימה נפרדות וחיבור. על השוני בין הבתים השוכנים בלב הבוסתן, על חיי טבע שופעים, על איורים יפהפיים תוצרת הארץ.
יתכן, ולאחר קריאת הסיפור, הקורא הצעיר ירגיש שיש כאן קריאה לחזור לטבע, למחזר רגשות וחפצים. ליצור שיתופי פעולה, לחדד דמיון ויצירתיות, להנות מהתוצרת יחד.
תקשורת מבוססת אמון וחברות מייצרת תנועה בטוחה ביום חמים, ובעיקר כשהרוח נושבת.
מומלץ לקרוא הסיפור בחיק הטבע. ואם יתמזל מזלכם, אולי פתאום תנשב הרוח.
.
"פתאום נשבה הרוח"/גלית ראב"ד, איורים : מאיה שלייפר, עורכת : יעל גובר, הוצאה לאור כנרת זמורה ביתן, טקסט מנוקד ומחורז, 30 עמודים, לגילאי 5 -8
קריאה מהנה
באהבה שרית
הפעם נמליץ על שיר משובב נפש שכולו תקשורת מוזיקלית.
את השיר כתבה אוראן טלמור זמרת, מלחינה ויוצרת בובות. אוראן עובדת בחינוך המוסיקלי עם הגיל הרך וכתבה את הקטע כדי לחשוף את הילדים למוסיקת הג'אז וכן על מנת לחשוף את האוזן של הילדים לסולמות המז'ור והמינור. הקטע נכתב בהשראת שיטת גורדון.
צ׳יבדי ודאו-דאו הן שתי בובות המנהלות ביניהן דיאלוג מוזיקלי
ניתן לשים לב שדאו -דאו חוזר ומהדהד כמעט במדויק אחרי דבריה של צ׳יבדי אך בכל זאת משהו משמעותי משתנה בתשובותיו . מעבר לכך שאנו שומעים זמר ולא זמרת, הוא משנה צליל אחד בחזרתו אחרי צ׳בדי ובכך הופך את הסולם ממז׳ור למינור.
בחלקו השני של השיר דאו-דאו לוקח את המושכות בפרזה הנשמעת מאולתרת ובכך מתהפכים התפקידים, כעת הוא המוביל והיא חוזרת אחריו.
הקטע מסתיים כששניהם שרים יחד בהרמוניה.
עצם כך שהשיחה מתנהלת בהברות ללא משמעות מאפשרת לילדים לקלוט את המסר המוזיקלי והרגשי באופן בלתי מילולי, מפתחת את שמיעתם ואת תשומת הלב לדקויות ולקשר בין שתי הבובות.
מילים ולחן: אוראן טלמור
בתפקיד צ'יבדי: אוראן טלמור
בתפקיד דאו- דאו: המוזיקאי אורי ביתן
אנחנו רוצות להודות לד"ר מיכל חפר שהעשירה אותנו בידע וביצירה שלה ולאוראן טלמור על השיר הנפלא ומאחלות תקשורת מעניינת, בונה ומעצימה לכולנו.
יעל, נועה ושרית.