יוצרות 4
"יוצרות" הינו מיזם של שלוש אמניות ונשות חינוך שהיה פעיל בתקופת הקורונה וכלל ניוזלטרים לאנשי חינוך בגיל הרך המכילים השראה ותוכן פדגוגי בתחומי המוזיקה, הספרות והאומנות.
מכירותים את התחושה הזו שנחשפתם/גיליתם משהו חדש שמהדהד לכם בכל נימי הנפש, מעיף לכן את המוח ואולי אף מניע לפעולה? פתאום אתם יוצאים ממצב אוטומטי, אולי רדום ונכנסות לחוויה חושית מרגשת בה היכולות שלכם באות לידי ביטוי במלואן ואתן במיטבכן?
אין ספק שהשראה היא חווית שיא אך האם ניתן להתחבר להשראה, באופן קבוע ויזום? האם ניתן לעורר השראה בחינוך?
ילדים רבים חווים השראה בייתר קלות ובתכיפות מכיוון שההתנסויות בעולם עדיין חדשות וראשוניות עבורם. כהורים וכאנשי חינוך אנו מהווים עבור ילדינו מודל וגם אמונים על חשיפתם למקורות איכותיים. רק חשוב לזכור, תפקידנו לחשוף ולא להרוס עם ציפיות לא מותאמות לתוצרים. לא צריך וכמובן שגם לא ניתן לכפות השראה.
הנגינה החיה כמודל להשראה
יעל ארנון ורד מארחת את לי גאון – מוזיקאית יוצרת, פרסמה שני אלבומים המכילים שירים מקוריים וכן אלבום לילדים.
בניגוד לתפיסה הרווחת, השראה אינה מנת חלקם של אמנים בלבד אך אחד ממקורות ההשראה העוצמתיים יכול להיות המפגש וההיכרות עם אדם העוסק בפעילות יצירתית כאשר הוא כל כולו שקוע ומשקיע בה.
במוזיקה הדבר מתורגם לחוויית הקונצרט החי.
אני שמחה לראיין את לי גאון, אישה מעוררת השראה ורבת כובעים. לי היא מוסיקאית, זמרת, כותבת ומלחינה, יזמית, מפיקה ומנחה קונצרטים חיים לילדים ב"תכנית מפתח" שהיא תכנית לחינוך מוזיקלי וקשר עם הקהילה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
מהו ההבדל בין קונצרט המוגש למבוגרים לקונצרט המוגש לילדים?
בחמש עשרה השנים האחרונות, הייתה לי הזכות לקחת חלק בתכנית מפתח ולהנחות מפגשי נגנים של התזמורת בכיתות בבתי הספר וקונצרטים וסיורים בהיכל התרבות. וכך גם להפוך לקהל מושבע של הקונצרטים של התזמורת לילדים ולכל המשפחה, במאמר מוסגר אוסיף שלרוב אני אף נהנית מהם יותר מאשר הקונצרטים ל״מבוגרים״, וזאת בזכות ההנחיה הקומוניקטיבית, התמצות הנכון, והדגשים המותאמים, שהופכים את הקונצרט לחבילת ממתקים מוסיקלית, שנעים וכיף לקבל, ושאפשר להשכיל מהם ולצאת עם תיק מלא חוויות מכל קונצרט.
האם וכיצד מומלץ להתכונן לקראת הקונצרט החי?
הילדים המשתתפים בתכנית מפתח עוברים הכנה ע״י המורים למוסיקה בכיתות, המפגש באמצע הסמסטר עם שלושה נגנים המגיעים לכיתתם, הוא מרגש ומפעים ויוצר קירבה בין הילדים לנגנים ולכלי הנגינה, הרזולוציה משתנה, הילדים יכולים להסתכל לנגנים בעיניים, לראות כל אצבע ואצבע מנגנת, לשאול שאלות ולשוחח עם כוכבי הקונצרט- הנגנים. זה מיד יוצר אצלם קרבה גם למוסיקה.
האם לדעתך כדאי שהילדים יעברו חווית עיבוד יזומה לאחר הקונצרט?
אם כן, באיזה אופן?
סיכום הלמידה לאחר הקונצרט, בכיתה עם המורה למוסיקה, ושיתוף החוויות מהקונצרט הגדול בהיכל חשובה מאוד, לחלוק עם החברים והמורה את החוויה המשותפת, וההרגשה של להיות חלק מהמשלוש הזה: תזמורת-מוסיקה-קהל.
כשקהל הילדים מגיע לקונצרט או הופעה כשהוא מכיר את היצירות והשירים, ההנאה שלו גדולה הרבה יותר ואני מאמינה שדברים גם שוקעים יותר עמוק, ונשארים לאורך זמן. הם מכירים את השפה ובעצם משתתפים בחוויה שמרגישים שייכים לה.
זו הרגשה שונה לגמרי מחוויה זרה ומרוחקת.
תוכלי לספר קצת על תגובות של ילדים לקונצרטים או הופעות בהן השתתפת?
חוויות הילדים לאחר הקונצרט שונות ומגוונות, אם זו התפעלות מאחד הכלים על הבמה, או מדמותו של המנצח, חווית האקוסטיקה הקסומה בהיכל גם היא מרשימה אותם מאוד, וכמובן הקשר האישי, כשהם מזהים על הבמה את הנגנים שהיו אצלם בכיתה, כל אלה הופכים את הקונצרט לחוויה בלתי נשכחת שגם עושה גלים, ונותנת להם השראה לתחומים נוספים, להקשבה, לחקירה ולעניין בחוויה של ״פעם״ שלא תלויה במסכים וטכנולוגיה מורכבת, מה שמאפשר גם מפגש על דורי, בינם לבין הוריהם, והסבים והסבתות.
אחרי הופעות של ילד פעם, הילדים הניגשים לפגוש אותנו קצת נרתעים ומתביישים, אפילו ילדים שהכרתי לפני, פתאום נוצר דיסטנס, מוזר להם לראות מקרוב את הדמויות שהיו על הבמה…
אך המפגש הזה גם הוא, סוג של סגירת מעגל, מהאזנה לשירים בבית, דרך חווית ההופעה ועד הפגישה האישית, זה מכלול שמתכנס לחוויה אחת משמעותית.
האם יש לך המלצות על מקורות נוספים לקבלת השראה ממוזיקה מלבד חשיפה לקונצרטים?
מלבד חשיפה לקונצרטים, מוסיקה חיה מכל סוג וסגנון תמיד מרגשת ומעוררת השראה גם ילדים וגם מבוגרים. החוש השישי מופעל, האנרגיה שעוברת בזמן אמת בין הנגנים והזמרים לקהל, היא בלתי ניתנת לשחזור באמצעים סינטטים.
גם להופעות רחוב יש אפקט מיוחד במינו, החוסר פורמליות ועם זאת המקצוענות בביצוע, מקרבים מאוד. תחושות כאלה חויתי עם בנותיי בשנה האחרונה כשליוינו את התזמורת בהפגנות השונות.
לעמוד בתוך התזמורת מול הכנסת ולהאזין לקונצרט כשמימין מנגן הקלרינט ומשמאל החצוצרה זו חוויה יוצאת דופן.
יכולה לספר על בנותיי, שהפלילסט שערכתי עבורן והנשמע בביתנו, הוא מגוון מאוד, סגנונות מוסיקלים שונים, מארצות שונות ומזמנים שונים, ממוסיקה קלאסית, קלאסיקות ישראליות, רוק, שנסונים, בלדות ממיסות לב משנות ה80 וגם פופ עכשוי, מוסיקה ערבית ותימנית וגם מקצבים קובנים וג׳אז, הכל הולך וכמה שיותר, בתנאי שהטקסטים מכבדים את עצמם ואותנו. החשיפה לקשת מוסיקלית רחבה עוטפת בעיניי, ונותנת מבחר השראתי, מעבר לפיתוח השמיעה ותשומת הלב לניואנסים, ונסיונות החיקוי שלהן את השירים השונים, שחושפים ומשכללים את היכולות המוסיקליות שלהן, באופן מפתיע הבנות שלי מבקשות לשמוע שוב שירים מסוימים שלאו דוקא הייתי חושבת שימצאו חן בעינהן, כמו למשל שיר משעשע comic strip של סרג׳ גינסבורג או הלהיט של ונסה פרדי joe le taxi, כמובן גם ימי בנימינה בביצוע של חווה אלברשטיין שהפך להמנון הבית לצד אגם הברבורים.
התנסות בנגינה והתמדה בנגינה, חשובה בעייני מאוד.
גם אותי אמא שלי דיי הכריחה להמשיך ללמוד פסנתר (למרות שהיא בדרך כלל לא היתה נוקשה במיוחד) , לא ממש רציתי להתאמן אבל עשיתי לה טובה וישבתי בשיעורים, ועל כך אני מודה לה מאוד היום, וממשיכה זאת גם עם בנותיי, מתעקשת שימשיכו בשיעורי הפסנתר, וגם ביוקללי.
מה מעורר בך השראה/ מהן מקורות ההשראה שלך?
מה מעורר בי השראה? קודם כל אנשים. וסיפורים…שיחה עם חבר יכולה להקפיץ אותי אל הפסנתר לכתוב שיר.
גם שירים חדשים ומוסיקה שאני מגלה ברחבי הספוטיפיי מעוררים בי הרבה השראה. וכמובן סדנאות כתיבה ועוד ועוד התנסויות ושיתופי פעולה עם מוסיקאים שונים.
תוכלי לספר על אחד מהרגעים מעוררי ההשראה שחווית?
אחד הרגעים מעוררי ההשראה היה המפגש בין שני העולמות המוסיקלים שלי, "ילד פעם" והתזמורת הפילהרמונית, מופע שנכתבו לכבודו עיבודים מיוחדים ללהקה של ילד פעם ולחמישה נגני התזמורת. המפגש הזה בין המוסיקאים והתוצר המשותף היו מעוררי השראה ונתנו משב רוח מרענן להמשך הדרך…
תודה רבה לי על השיתוף ועל ההצצה לעולמך העשיר!
לי ייסדה יחד עם שותפה אורי ווינשטוק את ההרכב ומופע הילדים המקסים "ילד פעם" מופע שיש לו, בין הייתר, זכות היסטורית משום שהיה הסנונית הראשונה (שדווקא כן בישרה את האביב) בז'אנר מופעי הילדים המקוריים והאיכותיים בתחום המוסיקה הפופולרית, ז'אנר שנמצא היום בפריחה מבורכת ומעז לשים את המוזיקה במרכז ולחשוף את הילדים להרמוניות מורכבות, עיבודים מעניינים בתיווך מותאם שנעשה בגובה העיניים.
את שירי האלבום כתבו והלחינו לי גאון ואורי ויינשטוק .
מוזמנים להאזין ולצפות בשיר "ילד פעם".
וזיכרו, למרות הזמינות הרבה של החומרים במרשתת, אין דבר המחליף קונצרט/הופעה חיה בה כל החושים מתעוררים.
לעורר השראה – האם וכיצד ?
מאת נועה שי
לעורר השראה – האם וכיצד ?
מרסל פרוסט מתחיל את ספרו ״הזמן האבוד״ בתיאור של טעימה מעוגיית מדלן אשר נושא אותו, ואותנו עמו, למסע מרתק. השראה בהקשר של אמנות היא היסוד הדוחף להתחיל ביצירה ומנחה אותנו בתהליך. אמנים לוקחים השראה מכל הבא ליד – מהטבע, ממקרה שקרה , מרגש שחוו, ממראה, טעמים וריחות, מתחושה שרוצים להעביר, מרעיון מסויים, ממשחק בחומר וגם מעשייה אמנותית של אחרים . השראה היא בדרך כלל עניין אישי.
בחינוך , כשמדברים על לעורר השראה אצל ילדים בתחום האמנות הפלסטית, לרוב מתכוונים לכך שמציגים להם עבודות של אמן ידוע בליווי ציפיה או הנחיה שיצרו בתגובה. הטענה היא שאין אנו עובדים בחלל ריק וכדאי להכיר את השדה על מנת לפעול בו. באופן דומה לכך שעל מנת לכתוב סיפור כדאי לשמוע סיפורים ולהבינם לפני כן וכדי להלחין רצוי לדעת לנגן מנגינות קיימות. העניין הוא שבדרך מאבדים משהו חשוב.
יוצרים אכן מושפעים מיוצרים אחרים, זה קורה הרבה ובאופן טבעי כי משהו בעבודה של האחר תופס אותך. בתקופות מסויימות אמן נמצא בדיאלוג עם אמן מסויים ובתקופות אחרות נמשך לאחר. להראות לילדים אמנות מגוונת ולשוחח עליה יכול לפתוח בפניהם עולם ושפה נוספת ולחנך דור שבעתיד יהיה מסוגל לצרוך אמנות להכנס למוזיאונים ללא חשש וגם ליצור בעצמו מתוך הכרות והבנה בתחום.
באופן הדרכה כזה יש גם משהו מאד בטוח ומתגמל. מתגמל למנחה שמביא ידע ספציפי ורואה למידה שלו, למידה שיש עליה חותמת איכות (הרי אמן גדול עסק בנושא). מתגמל גם לילדים שמונחים ומגיעים לתוצאה רצויה ויפה.
אולם, אם יוצאים מנקודת הנחה שבעשייה בחמרים מתקיים ביטוי של הנפש, הרי שקיים באמנות אלמנט משמעותי של ביטוי אישי ויצירתיות . כאשר רוב הזמן מביאים אמן ועובדים בהשראתו המסר שעובר לילד בסופו של דבר הוא שמה שאתה עושה לבדך אינו טוב דיו ולכן עליך ללמוד ממישהו שכן יודע. זה מסר שאינו מעודד חשיבה ויצירתיות אלא להיפך- פוגע בהן .
בנוסף, אמן בוגר יוצר עם יכולת של אדם בוגר ומתוך עולם תרבותי מסויים בתקופה ספציפית, ואלה בדרך כלל שונים מעולמו של הילד. היכולת להכנס לעורו של האחר ולהבין אותו לעומק היא דבר מתפתח שלא מתקיים באופן מורכב בגילאים של גן ותחילת יסודי . לכן דרישה מילד ליצור בעקבות אמן עלולה ליצור תסכול כי עדיין אין להם את היכולת ליצור באופן הזה ללא הנחיה צמודה, ואילו הנחיה כזו תביא לחיקוי ריק ללא המוטיבציה וההבנה שמאחורי העשיה.
אז מה עושים עם המורכבות הזאת ?
גיוון הוא אלמנט חשוב – לא כדאי לעבוד בדרך אחת בלבד. עדיף לאפשר הרבה עשייה חפשית בחמרים שמעודדת את הילדים לגלות מה אפשר לעשות עם החומר ולמצוא פתרונות. אם נניח להם עם החמרים נגלה שרבים מהם לא צריכים את עזרתנו על מנת להתחיל. כדאי לעודד זאת כי זו בדיוק עצמאות יצירתית.
כאשר אנחנו בכל זאת בוחרים להציע משהו – נזכור שהשראה יכולה להוא ממגוון מקורות – מטיול בטבע, מחוויה משותפת, מעשייה של הילדים עצמם (למידת עמיתים היא דבר נהדר), וגם מלבחון מדי פעם אמנות ולשוחח עליה. אחד הדברים שזכורים לי מהילדות הוא מפגש עם אמן מהקהילה שהכרנו. קשה לחשוב שחיים מקצועיים כאלה הם אפשרות אם לא פגשת מישהו שמממש אותם בפועל.
עדיף לדעתי בגילאים צעירים (גן ויסודי מוקדם) לנתק את ההתבוננות באמנות והשיח עליה מהדרישה להגיב בעשייה. אם הילד בוחר ליצור בהשראת מה שהבאנו מה טוב ואם מעדיף לעבוד באופן אחר- נהדר. העובדה שלא רואים תגובה מיידית למה שהראינו אין זה פירושה שדברים לא הותירו חותם. לפעמים לוקח זמן לעבד חוויות, שיבואו אולי לידי ביטוי בעוד חדשים ושנים.
בגיל בוגר יותר של תיכון כבר יש מוכנות להתמודד עם עשייה בוגרת ואף לבנות לה תגובה אמנותית המשלבת ביטוי ואמירה אישיים.
כאשר אני מראה אמנות בהקשר מסויים אני בדרך כלל משתדלת להראות כמה אמנים שונים בכוונה על מנת להמחיש שיש דרכים שונות של עשייה. המסר הסמוי הוא – אין דרך אחת נכונה אלא דרכים שונות וגם אתה רשאי למצוא את זו שלך.
ולמיטיבי לכת (מורות לאמנות) – כדאי להתבונן בעבודות בשימת לב, וכאשר מבחינים שילד עובד בסגנון שמתכתב עם צורת אמנות מסויימת להכיר לו יוצר שעובד באופן דומה . פעולה כזו מעצימה ומראה לילד שיש לעשייה שלו הדהוד בעולם. כאן הלמידה הופכת למותאמת- מותאמת לתחומי העניין של כל ילד (או של קבוצת הילדים). כלומר בחירת האמן אינה נעשית לפי מי שאני כמנחה מעדיפה ומכירה בחשיבותו אלא לפי הרלוונטית של עשייתו למה שמעסיק את הילד, שהוא המרכז. הדבר מחייב השקעה בהתבוננות, יכולת לפענח וגם הכרות נרחבת עם אמנות . התהליך אינו פשוט לביצוע אבל יכול להיות מעשיר ומתגמל .
לסיום אצטט את חוה בת חיים, מורה ותיקה וחוקרת אמנות ילדית :
המושג "לצייר בעקבות" עומד בניגוד משווע לחופש ההתרשמות ולחופש הביטוי .
בחינוך האמנותי שלנו התפתח חיבור לא מתקבל על הדעת בין ההתבוננות באמנות שמכיל חופש התרשמות , עונג , אסוציאציות וכד'
לבין כפייתיות של "לצייר בעקבות " – רגע ! לצייר זה כבר ענין אינטימי , זה כבר המשך של חוויה מאוד פרטית שיכולה להתקיים ויכולה גם לא להתקיים . והדגש הוא על "יכולה" -זו חווית רשות.
דוגמה להשראה אותנטית: בסוף השנה שעברה בגלל הקורונה לא יכולנו לעבוד בסדנת האמנות. באחד השיעורים הראיתי לילדים בכיתה ג' צילום של מאטיס המבוגר, החולה כשהוא מצייר בעזרת מקל ממיטתו. שוחחנו על איך אפשר להתמודד כשאין לנו את התנאים הנוחים ליצירה ומה אפשר לעשות. אחר כך נתתי להם לעבוד באופן חפשי עם חומרים שהביאו מהבית והצילום נותר מוקרן על הלוח. אחד הילדים בחר לצייר אותו.
– לינקים עם דוגמאות להצגת אומנות לילדים בלמידה מותאמת
בבית ובכיתה
מוזמנים להאזין, עם הילדים כמובן, לתכנית רדיו "לבקשתכם" בעריכת אורי מרקוס בהגשתה של לי גאון. את התכנית כתבה ד'וצי ליכטנשטיין לכבוד האביב. כן, אנחנו יודעות שכבר קיץ אבל זה כל כך מקסים אז כדאי לכם.
המלצת קריאה מאת שרית פלד
הדרך אל ההר" של הסופרת והמאיירת הקנדית המופלאה, מריאן דובו, הוא אחד הספרים היפים לילדים שתורגמו. מאויר בצבעי טבע רכים וכתוב באופן רגיש ואנושי, כך שכל קורא יוכל להתחבר לטקסט ולהתרגש.
.
החיות המופיעות בסיפור ואיורי הטבע היפהפיים, מבססים את ההבנה לאהבה ולדאגה בין בני האדם ובין האדם לטבע.
אם כן, גברת גירית זקנה מאוד, מייצגת את הדרך הארוכה והמעניינת אל ההר. הדרך רצופה בגילויים, בחיים חדשים ובחפצי הזמן. היא מתגוררת למרגלות הר קטן בביתה הצנוע. כל שבת, היא צועדת אל הפסגה ובדרך היא פוגשת את הטבע והחי. היא חולקת, דואגת, מעניקה ומרגישה.
התפנית חלה כאשר הגירית פוגשת בחתול קטנצ'יק בשם לולו, שרוצה גם הוא לטפס אל פסגת ההר. הקטנצ'יק הזה לא מאמין שיוכל לטפס ולמרות החשש הגדול הוא מצטרף. הסקרנות הגדולה לראות מה יש שם למעלה פותחת את הלב והמסע מתחיל.
הגירית מסייעת להכין מקל הליכה מושלם שאפשר יהיה להעזר בו בזמן ההליכה והיא זו שמובילה אל פסגת ההר, כמעט כמו הדור המבוגר של השבט, המנחיל לדור הצעיר את המסורת.
ולולו החתול הקטנצ'יק אחריה. לולו סקרן ושואל הרבה שאלות והגירית משיבה על כל שאלה. משיבה בתשובות מן הנסיון שלה. זה נכון שהחתול אינו צאצא של הגירית אבל, נדמה כי הרעיון הוא שהאחר הוא אני והנתינה היא הדדית ומחזורית, כמו הטבע המעניק כוחות והשראה.
וכך כתוב :
"באיזה שביל נלך?"
"איזה מהם הכי מוצא חן בעיניך?"
"אני בוחר בזה שיש לו ריח של תפוח"
"ושחשוב להקשיב ללב שלך"
:מה יש שם למעלה?"
"העולם" משיבה הגירית
"וכך במשך כמה שבתות
הם מטפסים יחד אל חרוט-הסכר"
וגברת גירית חולקת עם לולו החתול את כל סודות ההר שלה
גברת גירית מלמדת אותו להקשיב וגם לעזור בדרך.
ישנה תשישות בדרך אל ההר והיא מתפוגגת כששרים יחד, מעודדים אחד את השניה, עוצרים לנוח ומחדשים כוחות ועל כן הדרך כבר לא נראית קשה וארוכה.
עוד מאמץ קטן והופ הם נמצאים יחד בפסגת העולם. ושם למעלה הכל נראה נפלא ויש שקט ודממה. הרגע הקסום הזה שנראה רחוק כל כך ובלתי מושג מתאפשר כשעושים זאת בסקרנות ובתעוזה לצאת ולהתנסות.
יום שבת שמשי אחד, כוחותיה של גירית הותשו והיא בחרה לחכות ללולו במרגלות ההר עד שישוב עם סיפורים. הדור הצעיר מתנסה כעת לבד. יום אחד כשלולו עולה להר לבדו מגלה שביל שמעולם לא הבחין בו ומשם מתחיל להתגלגל סיפור חדש אצל סקרן נוסף, המבקש לגלות את פשר הדרך בה הולכים.
מחזור החיים מתקיים באיורי הטבע המדהימים ובאנושיות המופגנת בין השורות ואפשר לחוות חווית קריאה מעוררת השראה לסקרנות, לגילוי וליוזמה, גם אם עדיין לא יודעים לקרוא.
כל מדף בספריה ישתוקק לספר זה.
קריאה מהנה!
שרית
"הדרך אל ההר"/מריאן דובו, מצרפתית : רמה אילון, הוצאת כנרת 2018 , מנוקד, לגילאי 5 – 7
זהו להפעם,
אנחנו מאושרות שסוף סוף אפשר לחזור ולהתעסק בדברים שגורמים לנו לחיות ולא רק לשרוד.
לקרוא ספר טוב, ליצור, לנגן, להתבונן ולהאזין למוזיקה וכמובן להיפגש עם חברים.
מאחלות ימים מלאים בהשראה
יעל, נועה ושרית.